אינני נוטה להסכים עם יותם ראובני כי ספר זה, כפי שאפשר להסיק מתוך שמו, היפה כשלעצמו, הוא בעד ההזיה, ביטוי של החיים כהזיה. אם החיים הם הזיה, הרי הם הזיתו של אלוהים, ואילו לבני־אנוש הם מצב של ממשות קשה, חידתית, ונראה לי כי אכן כך הם מתבטאים בספר זה.
כי מה, אם לא איזה צורך נמרץ, דחוף, כמעט נואש, לתת ביטוי לאשר היה ועבר, לרגע של חיים, למצב האנושי, למצבו של האדם, של כל האדם, ביקום, בחלל, בלילה, בעזובה ובישימון.
מה אם לא צורך כזה ותחושה כזו עשוי להביא לידי וידוי חשוף, אמיץ, נקי מן הגינונים כווידוי שבפרק הראשון של ספר זה?
אם תתעורר איזה התמרמרות, או אף מחלוקת, למקרא אותו וידוי, אינני יודע, אך זאת אגיד, כי על־פי־האמת המשך הוא למסורת גדולה של ספרות וידויית.

פנחס שדה.